רוב משוחררי העסקה "הוגלו" ללבנון אך בסופו של דבר הגיעו לשטחים. בדיעבד, התברר כי למעלה מ-60 אחוז מהמשוחררים השתלבו בהיערכות לאינתיפאדה הראשונה וגרמו לקורבנות רבים.
היסטוריה חוזרת - כעת, עתידה ממשלת ישראל בראשות אהוד אולמרט, לחזור על אותה טעות ולשחרר מאות רבי מרצחים תמורת החייל גלעד שליט. לאחר שכשלה בניצול האפשרות להגיע למקום שביו (שלבטח היה ידוע לה) במלחמת עופרת יצוקה.
לדאבוני, התקשורת הישראלית איננה ממלאה את תפקידה המסורתי: לקיים דיון ציבורי מאוזן בדילמה. התקשורת נוטה להבליט רק את החייל החטוף גלעד שליט. כך גם הפוליטיקאים העולים לרגל לאוהל המחאה בירושלים. שניהם, כמעט ולא נוטים להזכיר את הצד השני של המטבע: את מי דורש החמאס לשחרר בתמורה לשליט, היש הצדקה לכך, ואת העובדה שממשלת ישראל המקרטעת את ימיה האחרונים נוטה להסכים ל-99 אחוז מהרשימה ובעוד מספר ימים גם לכל הרשימה. בכך הממשלה עושה פלסתר מהחוק והסדר בישראל. משהו
בסגנון: בימים ההם אין מלך בישראל. איש הישר בעיניו יעשה.
הנה מספר "ויתורים כואבים" ברשימה של החמאס:
א. שלושת האחראים לטבח במלון פארק בנתניה (30 הרוגים וקרוב ל-150 פצועים)
אנשים שהסבו בליל הסדר 2003.
ב. מתכנני ומבצעי הרצח של השר רחבעם זאבי ז"ל.
ג. המתכנן והחוטף של החייל נחשון וקסמן ז"ל.
ד. שני הברגותים, מרוואן ועבדאללה, שנמצאו אשמים בבית משפט ישראלי
ואחראים על עשרות פיגועי התאבדות. מרוואן נמצא אחראי על חמש רציחות.
עבדאללה, נשפט ונמצא אחראי על 67 רציחות.
ה. חסאן סלאמה (המהנדס 2), מתכנן גל הפיגועים בישראל.
ו. משגר המתאבדים בקו 18 בירושלים (שני פיגועים באותו קו ב-1996) ובאשקלון.
ז. המחבל שדרדר לתהום את האוטובוס ליד נווה אילן ב-1989. 16 הרוגים.
ח. הרוצח של הנערה הלנה ראפ מבת ים. 1992.
ט. חוליית מחבלים שאחראית למותם של 35 ישראלים ומאות פצועים (הקפיטריה
באוניברסיטה העברית בירושלים - 9 הרוגים, מועדון שפילד קלאב בראשון
לציון - 15 הרוגים, קפה מומנט בירושלים - 11 הרוגים). 2002, 2003.
י. המתכנן והמסייע לפיגוע בקו 37 בחיפה - אוטובוס מלא בתלמידי תיכון וחיילים
- מרץ 2003. 17 הרוגים.
יא. המתכננים והאחראים לפיגוע במסעדת סבארו בירושלים. 15 הרוגים. שנת 2001.
לפי דברי גורמי הביטחון, השב"כ והמוסד, ובהתבסס על ניסיון העבר, מרבית (מעל 60 אחוז) המחבלים המארגנים והמומחים שעומדים להשתחרר בעסקת שליט יחזרו לעסוק בטרור כלפי ישראלים. הם מנוסים, ויש להם מוטיבציה גבוהה לעסוק בכך ותמיכה מלאה מהממסד
ומהלך הדעות בגדה וברצועה. פעילותם תבוא לידי ביטוי במונחים של חודשים. בפועל, הם
פצצות מתקתקות מהלכות.
מבחינה מקצועית, שום בן אנוש רציונאלי לא היה מעלה על הדעת לשחרר רוצחים שנשפטו
למספר מאסרי עולם על אחריות לרצח המוני. בישראל, אבסורד כזה אפשרי.
זוהי גם מכה אנושה ובלתי הפיכה למאמץ העצום שהושקע בלכידתם של הרוצחים והעמדתם
לדין. ההחלטה גם תשפיע על המוטיבציה של הרוצחים הבאים.
ישראל מוצגת כמדינה כנועה ללחץ רגשי שאיננה מסוגלת לקבל החלטה אמיצה ובלתי
פופולארית: בערבית, "מדינת אל קארטון" ובעברית, נמר של נייר.
מהניסיון הרע (למרות שהיה צפוי מראש בזמנו) של עסקת ג'יבריל, ישנם המעריכים
שלמעלה מ-100 ישראלים שילמו בחייהם כתוצאה מפעילותם של המשוחררים.
מצב דומה עתיד לקרות גם בעסקה הקרובה.
גורמי הביטחון אינם ממליצים על ביצוע העסקה אך מקבלי ההחלטות בממשלה, הפוליטיקאים, שבויים בלחץ הציבורי ומתקשים להחליט באופן מקצועי ורציונאלי.
הפוליטיקאים מצויים במצור שמונהג, למרבית הפליאה, על ידי התקשורת הישראלית שמרבה לייצג ולעודד את הגישה: לא מפקירים חייל שנשלח למשימה אך ממעיטה לייצג את הגישה
הרציונאלית והמקצועית של התנגדות לשחרור אסירים שפוטים שמהווים סכנה מוחשית לציבור.
כיוון שהתקשורת שולטת בסדר היום הציבורי ואין מנהיג בישראל שידפוק על השולחן
ויאמר: עד כאן! נוצר בשנה האחרונה מנהג רווח: רוב הפוליטיקאים אצים רצים לכל
מיקרופון ומצלמה כדי להישמע ולהיראות בסלון הישראלי כמי שאומרים את המילים
הנכונות: "ויתורים כואבים, כולנו תקווה, החלטות קשות.." ועוד מיני "פתפותי ביצים"
שאין מאחוריהם קורטוב של אחריות.
מקבלי ההחלטות ונציגי התקשורת לא מרהיבים עוז לומר לאזרחי המדינה את האמת הפשוטה:
ישראל מוציאה לחופשי מאות מומחים לטרור והמחיר הצפוי בטווח הקצר הוא: מעל 100
הרוגים ישראלים בפיגועי טרור הנובעים מהשחרור.
נזק מוחשי נוסף הינו למערכת האכיפה, לתקדים הבינלאומי (התקפלות בפני טרור),
ואפילו לגורמים המתונים בגדה שמקבלים אופוזיציה מקצועית ופופולארית.
אז הנה הסיכום. 100 קורבנות צפויים להירצח בתמורה לחייל אחד עם יחסי ציבור. כעת,
נחוצים לנו מתנדבים לאותם קורבנות כיוון שאין ארוחות חינם!
מנהל בבנק מסחרי
